נפגשתי עם אייל בן חיים, אחד משותפיי לניהול קבוצת “אתגר צילום שבועי” לטיול וצילום בזומו. “מפעל- חיים”, המוזיאון שבדרך, תחנה שישית במסע.
המפעל נשאר כשהיה. ההרגשה של “תכף נשוב לעבוד” עולה מכל פינה, מהשילוט שנשאר וחדרי המכונות הסגורים בגדרות וחוטי “אין כניסה”
אבל מבט מהיר מושך אותי לראות. בין “אין כניסה” אחד למשנהו יש שלטים ירוקים המובילים להמשך התערוכה.
ארבעים וחמישה אמנים מציגים בזומו נהריה, וזוהי הפעם הרביעית שאני חוזרת למוזיאון שבדרך שכאן. המדריכים מספרים שהיתה כמות ג’יפה שאין לתאר. שתחושת הג’יפה שעולה כעת היא כאין וכאפס למה שהיה כאן שהם הקימו את המוזיאון.
הכניסה היא דרך מסדרון, תעלת לידה עם יצירתה של סתיו אבן זהב, “מי חיוני ומי לא”. אז מי שחיוני נשאר. מימין, שלוש דמויות יפות וערומות על מסכים, יצירתה של אבי קריספין, fake new
מיד אני מבחינה בפיילה עצומה מלאה בנוזל אדום ושתי חולצות טי עצומות טבולות בה. של הילה שפירא, “מיצב ללא כותרת” של צביעת חולצות. אבל המוח שלי עובד אחרת. אני רואה את הפיילה ואומרת, הגיוני, פיילה של דם באמצע מפעל זוגלובק.
לצד המיצב אני יורדת במדרגות ירוקות ונכנסת לחלל שנראה כמו חדר מכונות. זהו חדר הדוודים.
מצד ימין שני פסלים זהובים תלויים בחלל התעשייתי . ערבה בוכייה ולווין, של משה רואס.
הניגוד בין הקיר המושחר של חדר המכונות ובין הזהב הצף שיצר משה רואס, יוצר תחושה של קדושה. הסנה הבוער, אני קוראת לערבה הבוכיה. האור נופל על הזהב התלוי ותחושת האלוהי מתחזקת. דווקא הניגוד הזה מגביר את הכיעור ואת היופי באופן סימטרי. כעת, גם הקיר המכוער הוא חלק מיופיין של היצירות.
בצד השני של החלל תופשים את מבטי דוד עם כתובת, רקמת חרוזים של ורדים, סירות מפוסלות השטות על מי מנוחות על בטון ושמן מכונות, וקן, גולם עם חלל מנוחה בתוכו. עבודתה של דפנה רון, דמעה שקופה.
בוא, אני אומרת לידידי, אקח אותך לפרפרים ולפרחים.
כיצד, בתוך מקום כזה, יתקיימו פרפרים ופרחים?
פיסול עצום של גבי קיכלי ממלא את החלל הריק בתזזית, אביב וחיים. אנחנו הולכים למקפיא 8.
כמעט נדמה שתכף הם מתרוממים ועפים החוצה, ואין חלון בחלל הזה. אין החוצה. המספרים, חלק מהאולם המקורי של המפעל, מזכירים לי את אוסף הפרפרים הנעוצים בסיכות. אלו שנמצאים בכל מוזיאון טבע שמכבד את עצמו. ולרגע קצר, אני מרגישה כמו נמלה זעירה בתוך אוסף כזה, או בטיול לימודי במוזיאון מכובד לטבע.
צלילים ואוושות יוצרים חלון אור בחלל הגדול. חלון ירוק שמתברר כמיצג מוקרן. ענפי ערבה נעים ברוח וחושפים את פניה של נערה נחושת מבע. זוהי הצצה לפני אמה של האמנית, מרב סודאי, שעלתה בגפה לארץ ישראל.
אנחנו נעצרים במסדרון שמוביל לדוכן קפה פינגווין(לא פעיל) ומצלמים את טרומפלדור, כלומר קומת עמודים מרחוב טרומפלדור, עבודתו של דיוי בראל העומדת בניגוד מרענן לדשא הסינטטי, הארגזים הורודים וכסאות החוף המפוספסים. המסדרון כולו הוא הזמנה לרדת אל הגשא, לצאת “החוצה” אל הירוק .
אבל רגע, מצד ימין נפתח עוד חלל. מחלקת טחונים.
בקצה, עבודתה של שלי פרימן, צומח דומם, קיפולי אוריגמי על ענפים טבעיים. שפע פרחים נפלאים ועלים. אוריגמי, אמנות קיפולי הנייר היפנית, ואופי סידור המיצד, יוצרים גן יפני אסתטי של פרחים. אני אוהבת את הניקיון העולה מהגן הזה.
בדרך ל”צומח דומם” אוסף אווזים. אווז דו ראשי, אווז פתוח, ביצה, פסלים מופלאים בליבוד צמר. יצירותיה של רקפת כנען. הפסלים מביטים בך בעינים שנראות אמיתיות, ואני יודעת שזו אשמתנו. הזיהום הביא אותן למצבן העגום.
ממשיכים להסתובב בין החדרים, החללים, והמסדרונות. פסל הידיים של אמירה פודי העשוי מתבניות של עובדים במפעל זוגלובק עצמו.
אנחנו ממשיכים ומשוטטים. מיצג הוידאו של השקדיה (סיגלית לנדאו) מעניק לי שלוות נפש. אני חוזרת לחלל הזה שוב ושוב, והשקדיה ממשיכה לטלטל את פרחיה ברוח. חושך וקרירות. כייף.
מצטטת מדף זומו בפייסבוק:
נשאר רק עוד שבוע א-ח-ד לזומו נהריה.
בשלישי הבא (5.7) לא יהיו עוד פרפרים במקפיא מספר 8 /// בשלישי שאחרי מחלקת טחונים שוב תעמוד שוממה /// בשבועות שיבואו אחרי השבוע הזה מדיח הכלים והערבה הבוכיה ינטושו את חדר הדוודים ובעתיד הקרוב והנראה לעין (למעט זה הקרוב ממש) מגרש החנייה הנטוש של עובדי מפעל זוגלובק המיתולוגי יחזור לאכלס יונים, מלגזות ומכשירים עתיקים.
אז קחו את הילדים, תארזו את החברים, תאספו את ההורים – ובואו. זו היא קריאה אחרונה בהחלט.
זומו נהריה. מפעל<>חיים. הגעתון 8. מפעל זוגלובק המיתולוגי. ג’-ג’ 08:00-20:00, ו’-ש’ 10:00-16:00, אצלנו אין שביתות!”
