Categories
תופרת חלומות

The Four seasons by Antonio Vivaldi

כשהילדים היו קטנים, ראינו איך אחרי כל מחלה, למרות הילד המעוך והחום והשינה, בסוף יש בעצם קפיצת גדילה.
שינוי. התפתחות. כאילו, בשביל השינוי וההתפתחות והגדילה יש איזו משוכה לעבור.
זו היתה תובנה ענקית. לדעת שבסוף כול קושי יש קפיצת גדילה.
אני עדיין מתבוננת בשקט החדש שלי. איפושהו במהלך ההחלמה שלי, הופיע שקט. ונאמנות לצרכים שלי ולרצון שלי. וסדר עדיפויות שונה. הקשבה פנימה.
איפושהו במהלך המחלה, כשהתעלפתי מחום גבוה ומהתייבשות, עפה לי מחשבה. זה בסדר, כתבת את ברוכה את. הידע הסודי שלך כתוב ואסוף. את לא צריכה לזכור דבר. הכל זכור.
זה הרגיע אותי.
ידעתי שאני יכולה לא להיות ויכולה להיות וזה בסדר.
קפיצת הגדילה שלי היא מקסימום הקשבה לשקט שלי.
ועם זאת, בכל פעם שאדם מנגן, אני מתרפקת על הצלילים כמו לתוך חיבוק.
כש”לא הייתי” דבר מלבד כאב, הקשבתי בלופ לארבע העונות של ויולדי. מצאתי איזה פלייליסט של 12 שעות בספוטיפיי ונעצתי את האזניות וזהו. אני חושבת ששתים עשרה שעות הייתי בתוך ארבע העונות, וכל צלילי בית החולים, ההחייאות שעשו כל לילה בחדרים הסמוכים, הצפצופים, הצעקות של המטופל (שלדעתי יצא משם בסוף בשק, אני לא בטוחה, הייתי ולא הייתי והמוסיקה כיסתה הכל בשמיכה) כל אלו הפכו לרעש לבן.
פתאום הזדקפתי. המוזיקה, היא העניקה לי תפאורה אחרת.

כשאדם מנגן כעת, אני יודעת.
הצלילים מרפאים. האהבה זורמת אצלו דרך האצבעות. בדיוק כפי שאצלי זורמת האהבה דרך הצילומים והתמונות. ודרך המילים.
מי שקורא את הספר שלי לא נשאר אדיש.
כול קוראיי מרגישים את האהבה ויודעים שזהו. מרגע שקראת את “ברוכה את”, את ברוכה. אני איתך. במילים. בראיה. במחשבות. בחלומות ובהגשמה.

צאו לטבע.
הקשיבו למוזיקה.
קראו ספר.
להיות ולא להיות. זו בחירה.

באהבה.
עינבל

לפלייליסט
Categories
החיים הרהורים

בטן

בבואי לנסות ולתאר את זמן החלום נטול הזמן המתקיים בין כתלי בית החולים, צפים ועולים רגעים.
*
איני יודעת מה קדם למה.
הייתי נחושה מאוד שאני לא צריכה בית חולים.
חמישה ימים זחלתי בין המיטה לאסלה, שתיתי מים ומים איזוטוניים וטענתי בחירוף (אולי טירוף) שאני בסדר גמור וזה יעבור ושרק תעזבו אותי בשקט. והם עזבו. מילאו לי מים בכוס והניחו לי להיות ולא להיות.
העולם המשיך להתקיים בלעדי. הבית עמד. הגינה צמחה. לא הייתי אני. הייתי תנועה בין המיטה לאסלה. וזהו.
*
ביום חמישי הבת הסיעה אותי לתור בין התורים. התור הקרוב לרופא היה לשבוע הבא. ובכל זאת. אמר לבוא. נכנסתי באיטיות לחדר הרופא. התיישבתי. הוא צבט אותי. הבטתי בגבעה שאינה מתיישרת.
הדברים חלפו סביבי ומעלי. בית חולים עכשיו. הוא אמר. הבת הציעה להסיע אותי. הרופא הציע אמבולנס. עד כדי כך, אמרתי לו.
עד כדי כך. הוא פסק. עכשיו.
אז אמבולנס. הבת הצטרפה לנסיעה.
פטנט זה. הקליטה הכי מהירה במיון ever. הפרדמיקית יסמין דאגה לרשום אותי ולקלוט אותי והנהג יוני העביר אותי למיטה. אולם 1. חדר15. יחסית למישהי שתכף מתה אספתי מלא פרטים. שמות. חיוכים. אשליה. הכל בסדר.
*
אלא שלא הכל בסדר.
אחרי אינפוזיה והתוצאות, מעבירים אותי למחלקה.
crp מדד
גבוה מאוד. מעל 300.
המילה אלח דם פועמת לי בתודעה הביולוגית. אני מבינה. מצבי באמת קריטי. כמה מוזר. אני ממש בסדר!
חוץ מכאבי הבטן המפלחים את בשרי כבר חמישה ימים. גל כיווץ שמונע ממני לנשום. אני גונחת. אניצ’ה. אניצ’ה. אני מהמהמת לעצמי את הויפסנה. זה לא סבל. זה יעבור.
*
וזה עובר. וחוזר. ועובר. וחוזר. ויש זמן אחר בבית החולים. ואני לא זוכרת זמן בלי כאב. כול כולי כאב או ציפיה לכאב.
אני לא זוכרת שעשו לי את הפרפר ביד. אני לא זוכרת את החיבור לאינפוזיה הראשונה. גם לא לעשירית. את האחרונה אני זוכרת. כי סרבתי.
*
סרבנות היא תחילת המודעות העצמית.
*
אני שותה חצי ליטר בשעה, אמרתי לאחות האחראית והיא הסכימה שלשתות יותר יעיל מאינפוזיה ופטרה אותי מהעמוד והחיבור לגב כף היד.
החיבור לגב כף היד היה רעיון של גילה. אחרי שהפרפר בשקע הזרוע נסתם. עברו כמה ימים. לא יודעת כמה. נסתם. גב כף היד כאב בכל פעם שחיברו לי אנטיביוטיקה. אבל אז כבר נגמר כאב הבטן וכאבים קטנים אחרים צפו ועלו.
אני קופצת בזמן.
בשביל לסרב אני חייבת להיות שוב אני.
לא רק כאב וציפיה לכאב והמתנה לכאב שיחלוף.
סרבתי לראשונה יום לפני השחרור. רופא מתמחה נחמד נשלח לקחת דגימת דם עורקי. החיפוש המעמיק שלו בתוך כף ידי כאב לי. הלביאה שבתוכי התעוררה. הנחתי את ידי הפנויה על ידו ועצרתי את החיטוט בתוך בשרי. די. אמרתי. אני מסרבת לבדיקה זו. כואב לי ולא מתאים. עד שכבר אין לי כאב, אני לא מוכנה לעוד.
*
הוא הלך וחזר וניסה לשכנע אותי לעוד ניסיון. הוא צריך את זה. בית חולים לימודי. אני מושכת בכתפיי. לא. לא מתאים. סיפרתי לך שאני דאן 2 בקראטה, אני שואלת אותו.
הוא מבין את הרמז. בסדר, הוא אומר. נסתדר בלי המידע על הגזים המסיסים בדם העורקי. יופי אני אומרת.
את יודעת, אומרת לי עזיזה, שותפתי לחדר. זו פעם ראשונה שאת אומרת להם לא. הם עשו לך מלא חורים ובדיקות. את מבריאה. זה בטוח. ושלא יתעסקו איתך ויכאיבו לך. זה טוב.
*
אילה טיפלה בי.
עזיזה טיפלה בי.
הייתי ולא הייתי.
*
בליל שישי, 2022 לפנות בוקר פתאום הייתי. הבחנתי בחלון. הבחנתי בנוכחותי. נזכרתי. אני עינבל. נבהלתי. קמתי. הכאב פתאום נעלם. הפלג’יל התחילה להשפיע.
התודעה שלי צפה וחזרה. לרגע, נזכרתי בעצמי.


  • עברו חמישה ימים. וביניהם הזמן נמשך בהמתנה למנת האנטיביוטיקה הבאה, לגל הכאב הבא, להפוגה הבאה, לארוחה הבאה, לבדיקת הדם הבאה.
    *
    הצוות הרפואי היה נהדר.
    מכולם, ציון לשבח לאחות חנה מנהריה שהיתה היחידה שקלטה כמה אני סובלת מהדלקת הנאונים לבדיקת אמצע הלילה והשתמשה במנורות הצד ל הקטנות כדי לא להקפיץ אותי.
    כל לילה בבדיקה הזו התעוררתי בזעקה מרה. הדלקת האור גררה תמיד גל כאב עצום בבטני שהכריח אותי לרוץ לשירותים.
    באה חנה בשקט והדליקה את הנורה הקטנה בשביל המדדים והחיבורים. מלאכית. ממש.
    *
    שמחתי להשתחרר הביתה
    ומשהו מתוך השקט הזה נשאר איתי.
    *
    וזה, בקיצור, מה שקרה.
  • !איך התחלתי את השנה האזרחית בחדשה בחיים
Categories
תופרת חלומות

טראפלס שוקולד מריר טבעוני עם תפוזים סינים

המתכון מבוסס על המתכון הגאוני של מיכל אופה עוגות

אך שיניתי כמויות ויחסים מעט.

מאה גרם שוקולד מריר

שישים גרם טחינה גולמית מלאה

תפוז סיני אחד קצוץ

וקמצוץ מלח

זהו

כל השאר בדיוק לפי ההדרכה בבלוג של מיכל אופה עוגות.

טראפלס פשוט, מהיר, עם טעם קצת של חלווה

וטקסטורה נימוחה ומושלמת.

Categories
תופרת חלומות

על שלוליות ושערים

שלוליות הן שער בין עולמות. בגלל זה ילדים אוהבים לקפוץ לתוך שלוליות וחתולים עוקפים אותן מסביב. מי שאוהב להיות כאן ועכשיו, כלומר חתול, לא יכנס. ואילו אנחנו, החולמים, אוהבים לבהות בהן בערגה, לחלום על העולם שמציץ מתוכן ולהשאר כאן. מתי בפעם האחרונה קפצת לתוך שלוליות? לאן קפצת?

בספר “אחיינו של הקוסם” מאת קלייב סטייפלס לואיס , מחבר סדרת נרניה והמפורסם מכולם הספר “האריה, המכשפה וארון הגדים”, מתואר מקום שנקרא “היער שבין העולמות”. סביב עצי היער נמצאות שלוליות, שדרכן עוברים ליקומים, עולמות שונים.

בכל פעם שאני מוצאת שלולית, אני מסתובבת סביבה ומחפשת את הזוית הכי יפה לצילום. לפעמים יש יותר מאחת. כשעומדים מעל השלולית, רואים את השמים. אבל כשמתקרבים לשפת השלולית ומצלמים מגובה האדמה, רואים את העצים והגזעים ולפעמים את האנשים שעומדים לידה.

כל תמונה היא שער לעולם אחר. חלום אחר. זמן אחר. אני מזמינה את להכנס לכל תמונה ולהציץ לעולם הנפתח ממנה.

Categories
תופרת חלומות

מצפור המונטפורט

חורף, זמן מצוין לבדוק מקרוב מה השתנה ביער

ואיך נראה פארק גורן ומצפור המונטפורט. הנרקיסים לקראת סוף הפריחה, אספרגוסים טריים נפתחים לאט, והכי משמחות הן השלוליות, שערים לעולמות גבוהים ועמוקים, כמו ביער שבין העולמות ב”אחיינו של הקוסם”, הספר הראשון כרונולוגית מסדרת נרניה, כשכל שלולית היא שער מעבר לעולם אחר.

זו פעם שניה שאני מצלמת את הפרפר צבעוני שקוף בפארק גורן. נראה שלא ראיתי את הפרפר הזה בחניתה. כנפיו העליונות מסתיימות בחלק שקוף ממש, ואפשר לראות דרכן את האבנים. הוא מצופה שערות רכות וארוכות, כמו מעיל פרווה לחורף הקר. ובקצות הכנפיים התחתונות נמא הצבע. כתמים אדומים מוקפים ירח כחול שנח על כנף צהובה בהירה. קסם של פרפר.

פרפר צבעוני שקוף 21-12-21 בפארק גורן

לפני שנתיים פגשתי בפארק הזה שועל , לפני שנה- סתווניות ואילו השנה, פרפר. הכל עניין של תזמון.

מה שאני באמת רוצה לפגוש בפארק הזה אלו היחמורים. וזה- טרם קרה. אולי בפעם הבאה?

שבת שלום

עינבל